פתיחת השנה באוניברסיטת בן גוריון
בטקס פתיחת שנת הלימודים באוניברסיטת בן-גוריון, ד"ר עינת וגר אטיאס - מהמחלקה לעבודה סוציאלית, העבירה הרצאה מרגשת לזכרה של סיגל – שלמדה שם לימודי עבודה סוציאלית. בהרצאה, ד"ר וגר שיתפה סיפורים אישיים ומקצועיים מחייה של סיגל, דיברה על כך שסיג הייתה אדם יוצא דופן באמונה והנחישות שלה לגעת בלבם של בני נוער במצבי סיכון כדי לתת להם הזדמנות אמיתית. לפניכם ההרצאה המלאה כפי שהוקראה בטקס.
5.11.2024 | ד"ר עינת וגר אטיאס בהרצאה על סיגלי
״ שלום לכולכן, אני מתרגשת מאוד לעמוד כאן בפתיחת השנה הזו ולראות אתכן הסטודנטיות ממלאות את הקמפוס. כל כך התפללנו שהשנה הזו תוכל להתחיל בזמן ובאותו הזמן גם קיווינו להתחיל אותה במציאות אחרת, עם חזרתם של החטופים, שקט ושלום בגבולות ובתוכנו ועם כל הסטודנטיות על ספסל הלימודים.
כשהתבקשתי לדבר במפגש הפתיחה על החיבור בין האישי והמקצועי לא ידעתי מאיפה בכלל אפשר להתחיל. השנה האחרונה לקחה את התנועה הזו לשיאים ומחוזות חדשים שלא דמיינו שאפשריים.
אני מודה על הזכות שניתנה לי ואני רוצה לדבר על חיבורים בין האישי והמקצועי דרך הסיפור של סיגל לוי, עובדת סוציאלית, סטודנטית שלנו לשעבר שנרצחה כשהתנדבה בעמותת עלם במסגרת פסטיבל הנובה. משפחתה של סיגל נמצאת כאן איתנו ואני מודה לכם על שהגעתם ועל האפשרות שנתתם לנו לדבר על סיגל גם בפניכם ועל הרשות לעשות שימוש בחומרים שכתבה.
סיגל היתה סטודנטית שלנו ולמדה אצלי בקבוצת המיקוד של נוער וצעירים. פגשתי אותה מאוחר יותר לאורך השנים כשהגיעה בהתנדבות לספר על העבודה שלה לסטודנטיות משנה ג' לקראת יציאתן לשטח. נפגשנו גם כמה חודשים לפני השביעי באוקטובר בתפקידה האחרון כעובדת סוציאלית בתיכון ברנקו וייס בבת ים, בו ערכנו מחקר משותף בנושא חינוך מודע עוני. לאורך השנים היא עבדה בתפקידים שונים עם נוער וצעירים במצבי סיכון וקצה, כרכזת ומנהלת נייד ת רחוב של עלם בנתניה וברמלה לוד.
הפעם הראשונה שפגשתי את סיגל הייתה בשיעור הראשון שלה באוניברסיטה במסגרת קורס סדנת נעורים. כולכן יכולות לדמיין או לזכור כמה התרגשות יש באוויר שהסטודנטיות מתבקשות להציג את עצמן ולספר קצת על הסיבה שהגיעו ללימודים והאם יש להן איזשהו ניסיון. סיגל דיברה בשקט וסיפרה שיש לה ניסיון בהתנדבות במרכז מידע וייעוץ לנוער הפוך על הפוך של עמותת עלם בנתניה. עלם היה הבית המקצועי שלי שנים רבות ובתפקידי האחרון הייתי ראש תחום מרכזי הפוך על הפוך ברמה הארצית. הכרתי את המרכזים מצויין כולל את המרכז בנתניה שבאותם שנים העסיק אותנו מאוד. לכל מרכז יש אפיון משלו ואל המרכז בנתניה בזמן זה הגיעו נערים ונערות שהחיים היו קשוחים מאוד אליהם. ראינו את הקשיחות הזו באופן שבו הנערים והנערות התנהגו כלפי המקום והצוות, היו משברים תכופים וזה דרש אחזקה רבה.
אני זוכרת שחשבתי לעצמי שסיגל דיברה, איך הצעירה הקטנה והעדינה הזו הסתדרה בתוך זה? המחשבות האלו שלי כנראה בכלל לא שיחקו תפקיד בדרך שבה סיגל חשבה וראתה את עצמה. זו היתה רק התחלה בשבילה למסע מקצועי שהמשיך לעבודה בניידות הרחוב, אחת הזירות המורכבות ביותר לעבודה גם בתחומי הקצה של העמותה. מעטים נשות ואנשי המקצוע שרוצים ומצליחים לעבוד במרחבים מלאים בחוסר ודאות, בסטינג פרוץ כל כך ובקצוות החדים של המציאות והחיים. נראה שהמקומות של הקצה לא הרתיעו אותה כי היא הצליחה לראות את הצרכים של הצעירים שנמצאים שם ולהעז להפגש איתם במקומות שבהם הם חיים. מי שעובד במקומות שיש בהם סיכון וחוסר ודאות ברמות כל כך גבוהות יודע שזה לא נעשה מתמימות או אי הבנה של הסיכון והסיטואציה. אלא מתוך יכולת יוצאת דופן להעז ולהסכים לסמוך על הנערים, הקהילות ועל עצמם.
בשבועות האחרונים חזרתי לחומרים שסיגל כתבה בקורסים השונים, שוחחתי עם חברות שלה מהעבודה, שמעתי סיפורים רבים ומיוחדים שמעטים מהם יוכלו להיכנס בהרצאה קצרה אבל מכולם עולים קול ותפיסה מקצועית ייחודית. דרך הסיפורים האלו שחלקם יסופרו בקולה שלה ומתייחסים לשאלות שהיא שאלה את עצמה וחלקם דרך קולם של חבריה, אני רוצה לסמן כמה נקודות מרכזיות במרחב שבין האישי והמקצועי. מעצם היותה של העבודה הסוציאלית מקצוע של מפגש ויחסים, המרחב בין האישי ובין המקצועי מחזיק בתוכו כמעט הכל. אני אנסה לגעת בו דרך כמה מושגים מרכזיים – מרכיב ההדדיות בקשר, חשיפה עצמית בקשר המקצועי וסוגיות הקשורות להשפעות המיקומים האישיים והתחושות של המטפלים על הקשר והפרקטיקה המקצועית.
המעבר של סטודנטיות רבות שמגיעות ללימודי עבודה סוציאלית ממסגרות של התנדבות ושנות שירות או תפקידי הדרכה מציב אתגרים בתנועה בין המרחב האישי ובין המרחב המקצועי. לדוגמה, בעבודת נוער בילתי פורמאלית, במידה רבה החלק האישי, מי שאני כבת אדם מקבל את המקום המרכזי בקשר. התפקידים מוגדרים כאחות או אח גדולים, חבר בוגר, היחסים מובלים על ידי רעיונות של להיות מודל ודוגמה אישית ככלי מרכזי. סיגל לאורך כל שנות נעוריה היתה חלק מתנועת נוער, הדריכה בתנועה והתנדבה והייתה סקרנית לגבי הדרכים ליצירת קשר עם בני הנוער ולגבי האופנים בהם היא מתנהלת ומתפתחת בתוך הקשרים האלו כאדם.
וכך סיגל כתבה בעבודה שהגישה בקורס סדנת נעורים בשנה א' -
״ לפני תחילת הלימודים הייתה לי שנה שלמה לעבוד ולבחון מה ארצה ללמוד בשנה הבאה. באותה זמן חיפשתי מרכז נוער שאוכל להתנדב בו בכדי להיות בטוחה במאה אחוז שזה הדבר שאני רוצה לעשות. התמזל מזלי להתנדב במקום שנקרא " הפוך על הפוך" הגעתי 4 עם הרבה חששות אבל הייתי נחושה להראות מי אני. עברתי הרבה דברים בהפוך ובעיקר למדתי, גם על עצמי. במהלך התנדבותי בהפוך אירע לי מקרה עם נערה שגרמה לי להבין שאני אכן במקום הנכון. אותה נערה תמיד הייתה מגיעה להפוך שהיא כעוסה ועצבנית, בהתחלה חששתי ממנה אבל הבנתי שהכעס מגיע ממקום מסוים. שראיתי אותה אמרתי לעצמי שאני והיא עוד נהיה חברות טובות, לאט לאט מצאתי את הדרכים להתחבר אליה. בהתחלה רק הייתי יושבת לידה וליד חברותיה ומידי פעם משתתפת בשיחה, אחר כך נפתחתי יותר וסיפרתי לה דברים על עצמי. באחת הפעמים סיפרתי לה שאני יוצאת לדייט ודיברנו על זה. אחרי שבועיים שהיא ראתה אותי שוב היא ניגשה אלי ושאלה אותי איך היה בדייט, כל כך התרגשתי שהיא ניגשה אלי והתעניינה בי. מאז הפכנו לחברות טובות והרבה פעמים היא הייתה מגיעה להפוך ומחפשת אותי כדי לדבר על דברים. הרגשתי שזה ממלא אותי ושאני נחושה להצליח להתקרב אליה וזה אכן קרה. אותה הצלחה והרגשת הסיפוק גרמו לי להבין שזה הכיוון אליו אני רוצה לפנות. ״
המעבר מעבודה בלתי פורמאלית למקצוע העבודה הסוציאלית מעלה רגשות מעורבים באלו הצועדים בתוכו. מצד אחד יש חשש לאבד את תחושת הקרבה, האותנטיות והמשמעות שהרגישו בקשר הבלתי פורמאלי ומצד שני רצון לקבל את הידע והכלים, האחריות והסמכות שיש במקצוע העבודה הסוציאלית ושמאפשר לייצר את תהליכי השינוי עם הלקוחות. עולות שאלות של איך מתמקמים בתוך קשר מקצועי שכבר לא מוגדר במונחים של אחות גדולה או חברה. שאלות של מה היא צריכה ממני ? איזה מן קשר זה יהיה ? אני זוכרת את השאלות האלו היטב גם מהדרך שלי שהיתה דומה מאוד.
השאלות האלו העסיקו את סיגל והיא כתבה –
״ השנה הזאת הייתה שנה מאוד משמעותית עבורי. למדתי ממנה המון וחוויתי דברים ששום בית ספר לא היה מלמד אותי. בנוסף לכך, הרכזות שלי היו נשים מדהימות שגרמו לי גם הן לרצות לעסוק במקצוע. הגעתי להפוך בתור מתנדבת בלי הרבה ידע וכלים, הייתי לנערים אוזן קשבת ונתתי הצעות דרך הראייה האישית שלי. הרגשתי שאני רוצה וצריכה לדעת יותר בשביל לעזור להם בצורה שהיא הכי נכונה עבורם וזה חלק גדול מהבחירה שלי במקצוע. מהניסיון המועט שיש לי בעבודה עם נוער נתקלתי בהרבה זילזול מצד הנערים בעובדות הסוציאליות. הנערים העדיפו לפנות למדריך נוער או למתנדב לדבר על הבעיות שלהם. במהלך הקורס עלו בי המון תהיות על איך אני אצליח להיות עובדת סוציאלית שמצליחה להחליף בין הכובעים ולהיות כל פעם בתפקיד אחר. איך אצליח גם להיות מקור הכוח והסמכות שקשורה לממסד וגם להיות לנערים כמטפלת ודמות משמעותית עבורם שהם יכולים לסמוך עליה? ״
הצורך להתמודד עם השאלות האלו עלו בצורה משמעותית בשנה ג', בה סיגל עשתה את ההכשרה המעשית שלה בהוסטל שרוב הנערים ששהו בו הוגדרו כעוברי חוק. זהו מרחב אחר מאוד מהמרחב הבלתי פורמאלי ומחזיק בתוכו גם מרכיבי טיפול שאינם מרצון. סיגל עבדה שם עם נער, שנקרא לו שרון וכשהייתה בשלב יצירת הקשר עימו.
כך סיגל כתבה -
״ ישנו אתגר נוסף שמשפיע על יצירת הקשר שלנו והוא העובדה שהאינטראקציה שלנו מתקיימת גם מחוץ לחדר הטיפול במרחב הפנימייה. שרון, נמצא במצב של חשיפת יתר של עצמו מבלי שבחר בכך, בין אם זה במפגש ברחבי הפנימייה ובין אם באמצעות דיווחים ועדכונים שוטפים שאני מקבלת מחברי הצוות בפנימייה. חשיפה שכזאת לא פוסחת גם עלי, גם אני בדיוק כמו שרון חשופה במרחב. הוא רואה את ההתנהלות שלי לאורך היום, 6 עם מי דברתי, מה אכלתי ואפילו מתי אני הולכת לשירותים. כל אלו מכניסים מורכבות רבה גם לתהליכים שמתרחשים ביני ובין שרון. יחד עם זאת, זה מאפשר לי לראות צדדים אחרים שלא באים לידי ביטוי בחדר הטיפול. ״
המעבר בין התפקידים והמרחבים הבילתי פורמאלים לפורמליים הוא מורכב במובנים רבים ובמיוחד בתנועה על הציר האישי והמקצועי, בשאלות של חשיפה אישית וסוגי הקשר. לוקח זמן עד שהוא מתארגן ומצליח להיות מובן, לא דרך התבוננות דיכוטומית של קרבה וריחוק, פורמאליות ובילתי פורמאליות, אלא כתנועה גמישה יותר שממוקדת בצרכים של הלקוחות ובסגנונות המקצועיים השונים והמנומקים שיכולים להיווצר גם ביננו כעובדות סוציאליות בסוגיות אלו. מרתק לראות את הרגישות והמודעות המתפתחת של סיגל בהתבוננות שלה על המקום שלה בקשר ועל סוגיות של חשיפה עצמית במעבר שלה מתפקיד המתנדבת לתפקיד העובדת הסוציאלית. המפגש הבינאישי, כפי שהיא מתארת אותו מקבל רבדים נוספים של התייחסות כמו שאלות של בחירה, יחסי כוח ושל חשיפה הדדית. היא מתבוננת בסיטואציה באופן שמצד אחד ער למשמעויות ולמורכבות של היבטי החשיפה העצמית של הנער ושלה בהגדרת התפקידים והקשר ומצד שני מנסה לגייס את ההבנות האלו לטובת הטיפול.
נראה שהמחשבות האלו המשיכו להעסיק את סיגל והיא הלכה ויצרה לעצמה מסלול שבו היא הצליחה לחבר בין עבודה קרובה ובילתי אמצעית בשטח ובין יכולות מקצועיות מעולות במרחבי עבודה שונים. לייצר קשרים קרובים המדגישים בחירה וכבוד לצעירים לצד שימוש בסמכות מחזיקה, באופן שתומך בטובת הנערים והנערות בטיפול שלה בהם. יכולות שהן יקרות מפז במרחבי עבודה וחיים שיש בהם רמות כל כך גבוהות של סיכון וסכנה.
היכולת לנוע במרחבים בין האישי למקצועי או לפחות לנסות לחפש את הדרך, קשורה מאוד גם לרמת הכנות והנכונות לבחון באופן רפלקטיבי את המיקומים שמתוכם אנחנו מגיעות כנשות מקצוע למפגש עם הלקוחות. זה לוקח זמן להצליח להסיר הגנות ולהסכים להיות במקומות ששואלים שאלות על ההשפעה שלנו על הקשר, על מה מתעורר בנו מול הלקוחות ואיך זה משפיע על הפרקטיקה שלנו. המקומות שאנחנו מרגישים לא בטוחים, מורתעים, נמנעים.
נראה שסיגל, ברגישות המיוחדת שלה, הבינה את זה כבר בשלבים מאוד מוקדמים של העבודה שלה ואימצה את היכולת הזו ככלי עבודה מרכזי. אני רוצה להתייחס ליכולת הזו דרך שלוש דוגמאות בנקודות זמן שונות מאוד בקריירה המקצועית שלה.
בעבודה בשנה א היא כתבה כך -
״ החשש הכי גדול שלי הוא שאני לא באה מהמקום שלהם, אני חיה חיים די נורמטיביים ולא חווייתי משבר או טראומה בחיים שלי. החשש שלי היה שאני לא אוכל לעזור למישהו במשהו שלא חווית אותו בעצמי שבחיים לא אוכל להבין מה עובר עליו. במהלך כל השנה. הסתובבתי עם תחושה שאנשים שחוו דברים בחייהם יכולים לעזור יותר ממני והמחשבות והתחושות שלי נעו מקצה לקצה , מצד אחד הלמידה הרבה על בני נוער ועל איך לגשת אליהם. על מקצוע העבודה הסוציאלית גרמו לי לחשוב שאולי בעצם זה לא משנה, העיקר הוא לגלות אמפתיה כלפי הנערים, להיות שם בשבילם ולנסות להבין כמה שאפשר את המקום שלהם. מהצד השני, במהלך השנה נתקלתי בסיפורים של הסובבים אותי ושוב חזרה אלי המחשבה שאם לא חוויתי והייתי במקום הזה איך אני אוכל לעזור. אני מאמינה שבמהלך שנות לימודי אני עוד אשנה את דעתי פעמים רבות. ״
היכולת של סיגל לשאול שאלות על מה המשמעות של המיקום והסיפור האישי שלה ומה היא מביאה איתה לקשר, להטיל ספק, לרצות להבין, היא עמדה מקצועית כנה וחשובה שמאפשרת בדיקה מתמדת של ההשפעות האישיות. לחפש את היתרונות של השוני ו לנסות לצמצם את החסמים שהוא מייצר דרך הקשבה ובדיקה עצמית.
בשנה ג' סיגל הלכה וגיבשה יותר ויותר את היכולת שלה להתבונן על ההשפעות האישיות שלה על הקשרים המקצועיים, לחבר אותם לתיאוריה ולהמשגה ולעשות שימוש בכלים של רפלקציה. היא זיהתה את החיבור שלה לעמדה ההתייחסותית וציטטה את סטיבן מיטשל שכתב שבני אדם המצויים באינטראקציה "מעורבבים זה בזה" ברמה הרגשית, עד כדי כך שאי אפשר לדעת מי המתחיל ומי המגיב. כל מה שנשאר למטפל לעשות הוא להתאמץ לזהות את הרגשות המתרוצצים באינטראקציה. על רקע זה כתבה על קשר שלה עם נער איתו עבדה במסגרת ההכשרה המעשית.
"...הרגשתי שאותן תחושות שאני מרגישה בחדר הטיפול עם שרון מעכבות אותי ואותו מלהתקדם...וכך גם נחשפתי יותר לעומק לגישה התייחסותית. הבנתי שליחסים בינינו יש השפעה על הטיפול.. החלקים שאני מביאה איתי לסיטואציה כמו הקושי במפגש עם תוקפנות, הרצון באהדה והרצון להצליח עם שרון הם חלק בלתי נפרד מהטיפול... הקושי שלי והחששות שלי אל מול זה מנעו ממני לפעול בצורה זו איתו..."
היכולת הרפלקטיבית, שמאפשרת לנו כאנשי מקצוע להכיר בהשפעות של הקשר והלקוחות עלינו כבני אדם ואת האופן שבו הן מעצבות את העבודה המקצועית שלנו דורשת אומץ והתבוננות פנימית. עברנו דרך ארוכה וחשובה כמקצוע מהנקודה בה מטפל אמור היה להיות לוח ריק וניאטרלי להבנה שדווקא הנכונות להבין ולהכיר בהשפעות שלנו 9 היא הדרך שמאפשרת לנו לעבוד על החלקים האלו בתוכנו באופן מודע ומקצועי. אני זוכרת שלי בתחילת הדרך זה לא היה כל כך ברור ולקח לי זמן להפנים. לא חשבתי שמותר לי להרגיש, או אולי יותר נכון להודות בפני עצמי שאני מרגישה גם תחושות מורכבות כלפי בני הנוער ולהכיר בכך שאני מופעלת מהתחושות האלו. חשבתי שישנה סתירה בין התחושות האלו ובין היכולת שלי להתחבר לבני הנוער ולהיות שם עבורם. לסיגל נראה שהתובנות האלו באו מאוד במהירות ובטבעיות והתחברו לעמדה המקדמית שלה לנסות להיות כמה שיותר קרובה לעצמה בתוך הקשר. ליכולת הזו שלה היה תפקיד לא רק בקשר הישיר שלה עם הצעירים והצעירות אלא גם בתפקיד שלה כמנהלת ורכזת, בדוגמה האישית שהיא נתנה לעובדים ולקולגות שלה.
קולגה של סיגל כתבה -
אני זוכרת שהייתי ממש חדשה בתפקיד של רכזת עבודת רחוב בעלם בנתניה ובאחת הפעמים סיגל סיפרה על נערה שממש מעצבנת אותה והקשר איתה הרבה יותר מאתגר אותה בגלל שהיא מעוררת אצלה הרבה שיעמום או התנגדות כזו או אחרת..ואני זוכרת שאני ממש הערצתי אותה על היכולת לומר את זה בכלל. כאילו הערצתי אותה על הרצון שלה לעבוד גם באיזורים שממש לא נוח לעבוד בהם. היא דיברה על הרתיעה ממנה ועבדה על זה עם עצמה ולא פשוט הניחה לה להיות וטיפלה בנערים אחרים שנוח לה לעבוד איתם.
הסיפורים והחומרים שסיגל כתבה ומה שכתבו עליה יכולים היו למלא עוד דפים רבים ולעבור דרך המשגות מקצועיות עמוקות ומורכבות. סיפורים על יכולת אחזקה יוצאת דופן, עבודה בהקשר, תפיסה ומחוייבות חברתית עמוקה. והמון שימוש בהומור ברגעים קשים. מכולם עולה הדמות יוצאת הדופן שלה שמחזיקה בהרמוניה ניגודים בין עדינות וענווה ובין 10 אומץ ונחישות שחיו בתוכה במקביל. אם סיגל היתה כאן איתנו באולם אני חושבת שהיא היתה די נבוכה לשמוע אותנו מדברות עליה. כפי שאני זוכרת אותה וחבריה מספרים, היא מאוד לא אהבה מילים גדולות והעדיפה תמיד להיות באחורי הקלעים ולהתמקד בעבודה עצמה. אני מנחשת, מהסיפורים של חברותיה שהיא היתה אומרת משהו מצחיק שיסמן לו שהיא לא כל כך אוהבת את הרשמיות הזו וההתמקדות הזו בה.
אני משוכנעת שלכם, ההורים של סיגל ולבית שבו היא גדלה, הערכים שספגה ואהבת האדם היתה השפעה עצומה על האישה ואשת המקצוע שהיא הפכה להיות. החיבור בין המקצועי והאישי בלט מאוד בחייה של סיגל ובאופן כואב גם באופן שבו היא הלכה מאיתנו. כשהיא מתנדבת כאשת מקצוע בזמנה הפנוי עם צעירים וצעירות שזקוקים לה, כאלו ששתו יותר מידי, הלכו לאיבוד פיזי ורגשי, חשו לא בטוחות או הוטרדו. היה חשוב לה לא להשאיר אותם לבד. היא תחסר מאוד גם כאדם לכל אוהביה, שיזכרו אותה בחיוך. אבל גם בעולם המקצועי, עם היכולת שלה לחבר בין חלקים מקצועיים שלא תמיד נראה שקל לחבר יחד.
סיגל תישאר גם בליבם וזיכרונם של כל מאות בני הנוער והצעירים שבהם נגעה ונגעו בה. יהיה זכרך ברוך.
